בתוך כל טיול ג'יפים מסתתר מסע
כדי להפוך את הטיול למסע אנחנו נדרשים להיכנס למצב של 4X4
4X4 של המחשבות, רגישות ופתיחות.
זה המתכון הכי טוב למסע.

בתוך כל מסע מסתתר מסע מדליק
כדי להפוך את המסע למסע מדליק אנחנו נדרשים לשלב את הג'יפ למצב של 4X4 LOW. לא רק הג'יפ מתחיל לנוע במהירות איטית אך במלוא הכוח - גם אנחנו.
מסע מדליק זה מסע שמוותר על השיפוט ומצליח להימנע מביקורת...

בשישי שבת האחרון זכיתי לקחת חלק במסע שעבר את כל השלבים
בשישי שבת האחרון פגשתי אנשים שבחרו בדרך אחת ובלא כל בעיה, ללא כל חרטה הצליחו גם לתקן ולבחור בדרך אחרת
נפלה בחלקי זכות גדולה.
לפגוש את החיים שכל אחד מהם הביא למסע... חיונית של גיל 21. ניסיון חיים של גיל 51 פגשו מגוון רחב של תרבויות, מחשבות, נורמות, ואפילו סגנונות דיברו - ביטויים ומילים במשך סוף שבוע אדיר...

זהו. כאן מתחיל הסיפור של המסע הגדול מכולם.
המסע הכי מדליק.

לפני שנה וחצי לערך המסעות שלי קיבלו תפנית.
למען האמת, כבר אז היו מסעות מדליקים
והיו אנשים שבאו ובחשו ערבבו ולעסו לא רק אוכל ומילים אלא גם במעשים.

לאחד המסעות האלה הופיעה - כמכת ברק - אישה שנויה במחלוקת. מטורפת. מוטרפת. אולי קצת משוגעת.

שמה היה רחלי. היא ישבה לידי ולמדה אותי משפט שהשימוש בו הפך כל מסע שרק רציתי למסע מדליק.

רחלי אמרה : "אני מבקשת אינטימיות. או אינטימיות או בכלל לא. חבל על הזמן שמתבזבז בדרך."

זהו. עכשו דמיינו בעיני רוחכם. בלונדינית מתולתלת. רזה. עם חיוך ענק. קפיצית. אנרגטית. שאוכלת את החיים בביסים ענקיים. לא עוצרת לרגע. ואם היא עושה את זה אז זה לא מורגש. לפחות היא מנסה להסתיר את זה.

רחלי. אינטימיות. ביסים ענקיים והחיים.

מה הספקתי לעשות איתה מאז?

אכלנו חמין בשבת חורפית. עם הילדים. משפחה. שיחה. שבת של בוקר רגועה שבכלל לא הייתה רגועה...

הוצאנו מסע יחד. היה מעצבן. כל כך מעצבן. אני חשבתי שאני בתפקיד של הביסים היותר גדולים והיא עקפה אותי. היה מצחיק. היה מטורף.
מסע מדליק.

רבנו. כעסנו. התעצבנו ולא דיברתי אותה חצי שנה.

ושוב נפגשנו ושוב התחברנו ושוב החיים רצו לי מול העיניים בביסים ענקיים. ככה -כמו שאני אוהב. בקצב אדיר.
4X4 במעלה הנחל. הדרך לא ברורה - אבל אתה מרגיש את כל האוטו שלך עובד. כל קפיץ מרגיש שייך וחיוני.

למה אני מזכיר אותה בכלל? כי אני הצעתי לכם לבוא למסע מדליק שכולו - חוסר שיפוט. כולו חוסר ביקורת. וכולו הקשבה והתבוננות.

כמעט לא הסכמתם. תודו בזה.

למה אני מזכיר את זה? כי כשהסכמתם - הצעתי לכם לצאת למסע הכי מדליק שיש - ומעבר לחוסר שיפוט - הצעתי לכם ללכת עד הסוף ולהוסיף אינטימיות כמצוותה של רחלי- וכשמירב הלכה עם זה עד הסוף - הבנתי שזכיתי לקחת חלק במסע הכי מדליק שהיה עד היום.

אז מה עשיתי במסע הזה?
נהגתי במהירות.
נהגתי לאט
נהגתי באחריות
נהגתי בטירוף
נרדמתי לשעתיים באמצע.
ישנתי כפיות ומזלגות וסכינים
אכלתי אוכל הכי טעים
הקשבתי למוסיקה
אכלתי ג'חנון.
דיברתי בטלפון של החרדי באמצע המדבר
נסעתי לספארי.
נסעתי לרמת גן.
היה לי יום ספארי עם התור של הספארי.
הקפתי כיכרות ...
הייתי ביום כיף בירוחם.
התגלשתי במגלשות אדומות כמו ילד קטן.
התנדבתי למשמרות הבטיחות
למשמר המלכה
ולכיבוי האש...
צחקתי
השתוללתי
גררתי ג'יפים.
רבתי עם אנשים ששונאים תימנים
רחצתי ים
קפאתי מקור
סבלתי מהחום
ישנתי במערות
ישנתי כפיות
כתבתי. קראתי. שוחחתי.
אכלתי מלון.
עשינו מדורה
בכיתי. חיבקתי
ישבתי במכונית חשוכה
שוחחתי על אונס שרשראות זהב ואהבה.
חיפשתי את משמעות החיים
ניסיתי להבין את המושג יחסים
ורצתי
את הקילומטר ה – 23 .
עשיתי כפיפות בטן.
חיפשתי קנגורו שאבד.
התחלתי עם בחורות
שוחחתי עם חיילות.
ראיתי שקיעה אחת ועוד אחרת.
פרקתי אוהלים
ארזתי שקי שינה
התבוננתי איך מכינים אוכל טעים במיוחד.
שתיתי יין
הקשבתי לסיפורים
לחוויות
לשיתופים
ישבתי על מחצלת
ואהבתי את הסיפור על הצדק והנר
הנר שכמעט הגיע לקצה...

היה מסע מדליק
הכי מדליק בעולם
הכי חם בעולם
כמעט עבר את הגבול...
זה הגיע לרמה כזאת שהיינו צריכים לכבות את השריפה...

ואז קרו שני דברים:
השריפה כובתה.
והנר דעך.

הסרטן חיסל את רחלי
וביום שבת - באמצע המסע
היא נפטרה בבית החולים.
בקריסת מערכות מטורפת
המחלה ניצחה את האישה הצעירה הזאת באמצע חייה.

האישה הצעירה. המדהימה. היפה. האנרגטית והמשוגעת – איננה.
רחלי הבינה מדוע צריך לאכול את החיים בביסים גדולים.

מת לה הפרפר ולא יהיו עוד

בטלפון גלית אומרת לי: יש סיפורים עצובים ב"מפגשים בים המלח".
ואני אמרתי: "נכון, המסיבה תהיה מסיבה מטורפת!"

בשיחה הראשונה זיוה אמרה: " ששיפוט זה עניין של ביטחון וקבלה עצמית"
ואני שפטתי ואמרתי בביטחון שהיא יכולה להיות מנחה מקצועית...

במסע אינה אמרה לי: "תפסיק לכבות שריפות..."
ואני אמרתי: "ככה זה כעוסקים בעניינים מדליקים"

במסע יוסי אמר: "אתם צוות מדהים"
ואני הודתי לו ולהורים שלי בזכותו.

במסע ניצן אמר:" לא ידעתי שקיימת בי היכולת לכתוב
ואני חייכתי לעברו... הוא עוד לא מבין לאיזה סרט הוא בכלל נכנס...

מרינה אמרה: "שהיא לא מחבקת"
אני אמרתי לה שהחיבוק שלה היה הכי מתוק. הכי סקסי והכי בתולי שקיבלתי

אהובה אמרה: "שהיא רוצה לתת"
ואני ראיתי אותה שמחה גם לקבל

צביקה ושרון לא אמרו הרבה – הם לא היו צריכים לומר – איתם המעשים זה העיקר
והם חברים שעושים לך לבכות...

טרודי אמרה לי: " שהיא תשמח לפגוש אותי שוב"
ואני חייכתי. זה קורה כבר עכשו

מירב לא רצתה לומר כלום... אבל כשהיא דיברה – היא אמרה את הכל. בלי הנחות.

ואת, אינה – עשית את המסע הזה למסע מוצלח. חבל שלא הכרת את רחלי. כמעט פגשנו אותה שבוע שעבר...

לסיום?
אתמול בלילה, כשאחזתי בידה - מרה המדליקה אמרה לי משהו כמו: "אתה נכנס מהר מדי. זה משונה לי. לאט לאט ...צריכה זמן..."
אתם יודעים.. מילים כאלה מיוחדות של אנשים חכמים שיודעים לדבר ולכתוב עם אוצר מילים רחב ומדויק...ואני לא אמרתי כלום... מה אני יכול לומר? שאולי מחר נמות? זה נשמע לא רציני. אני טועה רחלי? תעני כבר.