הפילגש בגבעה – מה קרה שם באמת?
(מבוסס על ספר שופטים. שלושתהפרקים האחרונים של הספר: יט - כ- כא)
"באתי לחפש את הגופה שלי. שלושת אלפים שנים לא הייתי כאן ורק כעת לאחר זמן כה רב אני חוזרת. חוזרת על מנת לחפש את הגופה שלי. למעשה אני חוזרת לנבור בעבר שלי ולחפש את שניים עשר החלקים – נתחים של הגופה שלי, שפוזרו לאורכה ולרוחבה של הארץ הזאת. נסי להבין אותי, אני אזרתי אומץ לחזור לכאן כי אמרו לי שלאחרונה, רק לאחרונה אתם, בני השבטים חזרתם גם כן לכאן, לאחר גלות ארוכה.
"שלושת אלפים שנים זה הרבה זמן.
"למען האמת. הספק מקנן בי. אני בטוחה שהכל כבר השתנה. אני רוצה להאמין ולשכנע את עצמי שאמצא כאן את הגופה שלי, אני רוצה להאמין שאמצא כאן את הדבר שהכי חסר לי כבר שלושת אלפים שנים. אני רוצה למצוא את - עצמי.
"כדי להבין על מה אני מדברת רצוי שאתחיל מהתחלה... למען האמת אני רוצה לבקש ממך רשות. רשות לוותר לי. לוותר לעצמך. אל תהיי עסוקה במחשבותייך בניסיון לנחם אותי. אל תאמרי לעצמך כאילו את מדברת אלי דרך הדפים האלה: "לא נורא הוא לא יחזור אליך יותר" או את המשפט השחוק: "הם לא יכולים לפגוע בך שוב". אל תעזרי לי! אני לבד בסיפור הזה. זה הסיפור שלי. אני היא הפילגש בגיבעה. והכאב הוא שלי! למעשה פחד שלי נמצא כאן ועכשו בדיוק כמו לפני שלוש אלפים שנים.
"בכל פעם שאני שומעת אפילו את השם שלי נישא בחלל האוויר הפחד, הכאב והפגיעה ממלאים אותי. הפחד הזה מציף אותי. את צריכה להבין שאם את בחרת להקשיב את הסיפור הזה את בחרת לפגוש אותי. לפגוש קורבן. אני הייתי הקורבן. וזאת לא הייתה בחירה עבורי. אני לא בחרתי להיות קורבן. אני באמת הייתי כזאת.
"הייתי יפה והייתי מוצלחת והייתי קורבן. היום אני רק קורבן.
"אם את רוצה להקשיב לסיפור שלי רצוי שאתחיל מהתחלה.
"השם שלי לא חשוב. אני לא בטוחה אם את מסוגלת להבין את זה... אבל קורה לעיתים רבות שאישה מסוגי לא אוהבת לחשוף את שמה. זה עניין של בושה ואשמה ובעיקר פחד שעוטף אותי בכל פעם שאני שומעת את השם שלי נישא בחלל האוויר. ככה זה, כשאת מאבדת את צלם האנוש שלך. זה קורה ביחד. את מפסיקה לאהוב, נרתעת מלהתבונן בעצמך. את סולדת מהמראה שלך. אני מבקשת ממך לא לוותר עלי ולא לוותר על הסיפור שלי כבר בשלב הזה. אני מתחייבת בפנייך שסוגיית השם שלי והרתיעה שלי מלחשוף פרט אישי וחשוב שכזה לא מעידה על רמת הפתיחות של המשך הסיפור שלי. אני מתחייבת לספר לך הכל, את כל מה שקרה שם. שם בגבעה. אין לי מה להסתיר. אני פשוט מכירה את עצמי, ברגע ששמי נאמר, מוזכר, נמרח עם דיו על נייר – קשה לי. והכי גרוע ברגע שקול גברי משמיע את שמי - אני נעלמת. חומקת. מתאדה. אבודה.
יש לו לקול הזה כוח שמסוגל לרתק אותי למקום ומאישה יפה משוחררת ונאה אני הופכת בין רגע לחיה פצועה, מפוחדת ומבולבלת.
"אני מאמינה שאת קוראת את המשפטים האחרונים ודעתך אינה נוחה. את מבקשת ממני פתיחות ואני כבר מונעת ממך פרטים חשובים כמו את השם שלי..
"...מצד שני. אני חייבת להודות שאם אני ממש מתאמצת ואני מרשה לעצמי לאהוב לרגעים מסיימים את עצמי אני יכולה לשמוע את קולה של אימי קורא לי. השם שלי כשהיא משמיעה אותו מקבל המון כוח לא כוח – שמחה. שמחה? אני לא יודעת מה. אבל אם אימא שלי הייתה יודעת מה קרה שם באמת... איפה היא כעת. איפה כל האימהות בעולם כשצריך אותן.. אני כל כך מתגעגעת אליה... לאימא. לחיבוק ההוא ולביטחון שהביא. כל אחר צהרים, כשהצל של עץ האלון שלנו היה מגיע לפתח האסם היא תמיד הייתה קוראת לי....ואני הייתי מגיעה ולוקחת את כדי המים אל הגדיים הצעירים.
" אני רוצה לספר לך על אהבה... אני אישה. אני מבלבלת, ולא מספרת לאף אחד עד כמה אני מבלבלת בין שני מושגים אמון ואהבה. ככה זה אצלי – את הראשונה שיודעת. כשאני מאמינה? אני אוהבת. זה פשוט – זה טבוע בי. הם חיזרו אחרי. אמרתי לך כבר שקראו לי "היפה" אני התאהבתי חזרה רק במי שהפגין תשוקה ולהט. לא. הזיכרון מעט מעומעם. שלושת אלפי שנים. אני מתקשה לומר שהתאהבתי. אני מעדיפה לומר שהשתעשעתי במחשבות שאני מתאהבת. הנשמה שלי רצתה משהו אחר. מעבר לתשוקה מעבר למשיכה והלהט הבוער. הנשמה שלי זיקקה את העקביות בהתנהגותו של האדם בחיפוש אחרי האמון והביטחון בקשר.
"בתוך הרגעים האלה, בדיוק בתוך הרגעים האלה בהם חיפשתי את החום והביטחון שאהבה יוצרת. בדיוק ברגעים האלה, ודווקא על ידי האדם שיצר אותם - נאנסתי פעם ראשונה בחיי.
אנחנו עדיין לא מכירות ואני לא אספר לך על האונס הזה יותר מדי פרטים. הדבר היחידי שאני מבקשת ממך לזכור ואולי להבין שהחל מהרגע ההוא שאני כבר לא בתולה.
"עכשו כדי להבין את זה באמת, דמייני לך את עץ האלון האהוב שהצל שלו נוגע באסם. הריטואל הרגיל מתחיל. אבל המילה 'רגיל' זרה כאן. אימא שלי קוראת לי בקול הנעים שלה. והקול הזה לא נעים לי יותר. אני כואבת. אני בוכה ומנסה לא לבכות. אני מרגישה את הדם זורם בקצבים משתנים בין רגלי ולא יודעת למה להתייחס קודם: לכאב? לחמימות שממלאת את ירכי? לקולה של אימא? לריח של הבן זונה הזה, האיש הזה שלא עוזב אותי ? לצמרות העצים שהתנועעו מעלי בקצב של הזיון שלו? לפחד שעדיין מרעיד אותי? לנשימות המסריחות שיצאו לו מהפה? למי? למי אני שואלת? ...אני בחרתי להתייחס לכדי המים ולעדר העזים שלי. הריטואל הרגיל. חיפשתי קביעות ניסיתי לברוח לשיגרה.
את עוד מעט תביני שהסיפור כאן הוא כנראה לא על קביעות... אולי קיבעון.
אל תשפטי אותי על זה. אל תאמרי דבר. חשבי רק על הדבר הבא. אני הילדה שהייתה הכי יפה בכפר. אני הפכתי לילדה הכי לא בתולה בכפר. זהו! אני והעיזים. אפילו הריח שלהם יותר טוב ממני.
"אומרים שכל אחד כורה לעצמו את הבורות שלו. אני לא יודעת. אני יודעת שאני גידלתי עבור עצמי את הנדוניה לחתונה שלי. כל עדר העזים שלי. סוג של ביטחון – בלעדיהם לא הייתי עוזבת את הבית. חתונה. הוא השאיר אצלו את העזים את הדבר היחידי שהיה בטוח בחיי. והחזיר אותי לבית הורי. ככה זה כשמקבלים "סחורה פגומה". לא, העזים היו בסדר גמור. אני הייתי הסחורה הפגומה. הוא בדק אותי. כשאני חושבת על זה כעת אני שואלת את עצמי למה הוא החליט לבדוק אותי כל כך הרבה פעמים בלילה ההוא. לא הספיקה לו בדיקה יסודית אחת. הוא גמר והנוזל שטיפטף בין רגלי לא הזכיר אפילו גוון של צבע ארגמן. הנרתיק שלי דימם מספיק מתחת לעץ האלון, לא??? מה לעשות? אז למה אני אשמה?
"אני לא אלאה אותך בפרטים. אנחנו לא מכירות עדיין... אבל יש כמה משפטים, קטעי שיחה שאני זוכרת מאותו יום "מיוחד".
"אבל העזים בסדר,כן? אתה זוכר שיש שם לפחות שתיים שכבר התעברו" זה משפט שאבא שלי אמר במבוכה גדולה לבחור שהחזיר את הסחורה הפגומה.
"לילה שלם אני יושב מחוץ למיטתה כשהבנתי שנפגמה כבר בעברה – היא אשת איש?" שיקר הבחור 'הפגוע' הזה..
"אבא מבקש את השוט הכואב" צווח אחי הצעיר לאחי הגדול ושניהם הסתובבו בבית כמו שני עכברים מסכנים מפוחדים.
"שיטפי את השפתיים ואת הגבה. לחצי חזק שלא יתנפח" אמרה אימא אחרי שכל זה נגמר.
"אלה הם החיים של בחורה לא בתולה. בדיוק אותו הדבר אבל מעכשיו בלי עזים... הואהשאיר אותם אצלו
"היה המשך. זה לא נגמר ככה. אבא מכר אותי לבחור מסוים ששמע עלי. הוא ידע שאני פגומה אבל זה לא הציק לו. אני משוחדת כלפי הבחור הזה. תביני, הוא הבטיח לקחת אותי לבתו. הוא גר רחוק. התפקיד שלי?פילגש. שפחה. נו בסדר גם שפחה וגם מין. יום אחד אני אספר לך למה במקרים מסוימים כולנו מעדיפות להיות שיפחת מין. יש סיבה. היא מתחילה באחים שלך. סחורה פגומה גם האחים לפעמים בודקים. אנחנו לא מכירות אבל אם פעם ניפגש אני אסביר לך את זה... זה היה דבר אסור, אבל זו הייתה הדרך היחידה שבה השגתי את השקט שלי.
"בשלב מסוים כבר לא הייתי מסוגלת לעשות את מה שביקש ממני. הוא אהב אותי תקופה קצרה בלבד. אהבה. מה זאת אהבה. בדיוק בתקופה שהוא אהב אותי אני לא אהבתי אותו. זה קורה. מה לעשות. לבחורות פגומות יש גם ימים כאלה.
"יום אחד אחרי שאחיי התחתנו ברחתי חזרה הביתה.
תקופה לא רעה. חזרתי הביתה. חזרתי לריח של העזים. היה לי שם ביטחון. והצלחתי לברוח... בזכות מהריח.
"הוא בא ודרש אותי חזרה. אני הייתי הרכוש שלו. אבא שלי הזדקן בינתיים והתחיל להבין שלא כדאי שאחזור לשם. הוא ראה שאפשר לעזור לי... שלושה ימים הוא משך את הבחור הזה וניסה למנוע ממנו לקחת אותי שוב לשם. ל'עבודה'. כמו שהוא החצוף הזה קרא לזה.
"אבל בעולמם של גברים, מילה זו מילה כבוד זה כבוד וסחורה פגומה חוזרת לקו הייצור.
"הוא לקח אותי. בדרך הגענו לגבעה. ישוב קטן. שבט בנימין. שם נאנסתי בפעם האחרונה. זהו זה. מה ששבר אותם זה שכבר לא התנגדתי. הם חשבו לנהל איתי את המשחק הקבוע. אני צועקת? הם יסטרו לי. אני אבכה? הם יכנסו לתוכי יותר חזק. אני אשרוט את עורם? הם יתלשו לי שערות. אני אבעט? הם יקרעו לי את הנרתיק. אני יצאתי מהמשחק הזה יותר. אני לא משחקת. די נמאס. רוצה הביתה. רוצה למות.
אז אני לא צעקתי והסטירות היו חזקות יותר ונשברו לי השיניים... ונקרעה לי הלסת.
אז אני לא בכיתי והם נכנסו לתוכי יותר ויותר פעמים ויותר ויותר חזק... ואבדתי את ההכרה.
ואני לא שרטתי והם שברו לי את הידיים... אולי גם רגל אחת. לא ממש זוכרת. לא רוצה לזכור.
"את שואלת אותי אם עצוב למות? עד שמתים אולי. אחר כך אני כבר לא יודעת. אין לי למה להשוות.
"...אני אומר לך מה עצוב באמת. עצוב הוא שאף אחד לא אהב אותי אף פעם. אפילו אני.
זה כל כך עצוב לחיות חיים ארוכים מבלי לאהוב את הריח של עצמך. זה כל כך עצוב להתמודד עם הקושי שלך להסתכל לעצמך בעיניים אל תוך המראה. זה כל כך עצוב לא להיות מסוגלת לומר את שמך האמיתי ולהסתתר מאחורי הכינוי – הפילגש בגבעה.
"והכי עצוב זה לבקש יום אחד להתחיל לתקן את כל זה. אפילו שלושת אלפים שנים מאוחר יותר ולגלות שאפילו אין לי גופה לחזור אליה. הם קרעו את הגופה שלי לשניים עשר חלקים ופיזרו אותה ברחבי הארץ.
אחרי התחילה המלחמה הגדולה. מלחמת ישראל בבנימין. לא את מותי הם רצו לנקום אלא את כבודו של אדוני. את מבינה?
"עכשיו מה? אתם חזרתם אל הארץ. ארץ הקודש - להתחיל מחדש. אלפיים שנות גלות עושות משהו לבן-אדם. חשבתי להצטרף. לתקן את הכל. להתחיל מחדש. יחד איתך. אתכם. אבל, אני אני חייבת להודות שמהביקור הקצר שלי אצלכם מבינה שיש דברים שלא ישתנו פה לעולם.
"אל תעשי את הטעות שלי. אל תחכי שלושת אלפים שנה כיתבי כאן בהמשך את הסיפור האישי שלך. אל תרשי לעצמך להגיע למצב שאת מחפשת את אבריך אחרי שלושת אלפים שנים על מנת להעניק לעצמך קצת חום והשלמה. אל תקראי לחג הזה חג האהבה. או לפחות, אם בכל אופן אם את תהיי שם, ענדי סרט שחור לזכרי. בשם האהבה.
שלך, הפילגש בגבעה.
הרי כבר אמרתי לך, יום אחד כשנכיר טוב יותר אני אגלה לך את שמי האמיתי....
(חיבור זה מבוסס על ראשי פרקים לספר "הפילגש בגבעה - הסיפור האמיתי" שעדיין לא יצא לאור. רצוי לקרוא את שלושת הפרקים האחרונים של ספר שופטים. רצוי להבין ששלושת פרקים אלה, ודווקא הם לא חלק מתוכנית הלימודים לבגרות בתנ"ך, רצוי ללא להתעלם מהפילגש בגבעה. רצוי להעביר הלאה...)